<h1>אהל מועד שער הפסח דרך ד'</h1>
<h2>דף כה.</h2>
בכל איסורי הנאה מתרפאין בחולי שיש בו סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ושלא במקום סכנה אין מתרפאין בהם אא"כ הוי שלא כדרך הנאתן ומיהו בחמץ אפי' שלא כדרך הנאתן ואפי' במקום חולי שיש בו סכנה אין להתרפאות הואיל ועבר בב"י וב"י מלבד איסור אכילה וכן ביין נסך וכן בכלאי הכרם משום דלא כתי' בהו אכילה וכן בשר בחלב משום דכתי' רחמנא בלשון בישול והילכך אין מתרפאין מהן אלא במקום סכנה אפי' שלא כדרך הנאתן.
<h2>דף לה.</h2>
אין לשין את העיסה לכתחילה במים מעורבין במי פירות ודבש וביצים וחלב ושאר משקין בכלל פירות הם ותולדות המים הם היוצא מן העין ומן האוזן ומן הפה ומי רגלים וכל אלו דינן כמים והטעם שאסור מפני שמחמת המשקין ממהרת העיסה להחמיץ ואם לש תאפה מיד שא"א לשמרה והגאון ר"י וסייעתו מתירין ללוש ואפי' לכתחילה וכתב אהר"א שלא הותר כן אלא לזריזים שהיו אופין אותה מיד אבל להתיר לכל אדם כשאר עיסה לא ע"כ והכל נהגו להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד כשם שאסור ללוש במי פירות ומים מעורבין כך אסור לקטף במי פירות העיסה שנלושה במים. מכל מיני דגן אין באין לידי חמוץ אלא חמשת מינין אלו חטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון ואלו המינין אפי' אם לש במי פירות בלי שום מים אין באין לידי חמוץ פי' ה' מינין אלו שכתבנו למעלה בנתי' ה' מדרך ד'. ואפי' נוקשה לא הוי ומותר לכתחילה ולזה הסכימו כל המפרשים ומיהו הרש"י אומר דמה שאמרו אין חייבין על חמוצו כרת משמע דנוקשה הוי ואיסורא איכא מדרבנן וקשיא ליה מותיקא שרי דשרו בגמ' [ל"ט ע"ב] במשחא ובמלחא דאלמא שאין לחוש כלל בפירות ולמדנו מהאי דשרינן ותיקא שאין טבע המלח כטבע המים אע"פ שנעשה מן המים אא"כ נפרש דמיירי במלח שאינו במים וצ"ע והמצה שאוכלין בליל ראשון של פסח אסור ללוש אותה בשאר משקין בין מעורבין במים בין שאינם מעורבין משום שכתוב לחם עוני וזאת מצה עשירה היא ולפיכך [כתב] הלכות לרא"ה פי' ותיקא עצידה ומשום מלחא ליכא למיחש דנשתנית צורתו והוי נמי מועט ואין בו כח עם השמן מה שאין במעט מים עם השמן דודאי חיישי' לה.
<h2>דף לז.</h2>
עוגות של פסח מצוה לעשותן רקיקין כדי שיהא האור שולט בהן ומצה שאינה אפויה כל צרכה אם חוטין נמשכין ממנה אסורה ואם לאו מותרת ואין אופין פת של פסח ע"ג בוכיא ולא ע"ג דבר שהאור אינו שולט בכל הצדדין יחד וגם מן הפוס' יש שפסקו כר"י דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד אבל מעשה אלפס לא. אמנם הגאון ר"י פוסק כר' יוחנן דאמר מעשה אלפס שלא ע"י משקין אפי' הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא ויוצאין בה בפסח וראייה לזה מדאמרי' בברכות [ל"ח ע"א] האי בוכיא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה י"ח בפסח.
אין עושין (סדיקין) [סריקין] המצויירין בפסח כגון פת העשוייה צורות עופות ודגים מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצן ואפי' בדפוס אסור.
<h2>דף לט:</h2>
אין שורין ולא חולטין המורסן לתרנגולים ואין לסמוך על התר הר"ם שמתיר אם עומד עליהם עד שלא ישהא כדי הילוך מיל מותר לאשה שתהא שפה במורסן יבש על בשרה אע"פ שהמים טופחין על בשרה מותר מפני שמחמיץ בענין זה נמאס אפי' לכלב ואין עליו תורת אוכל לא ילעוס אדם חיטים ויתן ע"ג מכתו מפני שהן מחמיצים ואע"פ שאין דרך הנאתן בכך אסור שלא אמרו אלא שאין לוקין על האסורין שלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא ואע"פ שלא אסרו במקום חולי מ"מ אינו נקרא חולה בכך ובנ"ז יתבאר שאין מתרפאין בחמץ. כתב רשב"א שאין לחוש כלל בחטים שנשכו עכברים בשניהם שאפי' תאמר דהוי כלעיסת אדם מ"מ אנו רואין שאין מתרפאין אפי' עפ"י הביב ואפי' אדם בכיוצא בזה הנושך בגרגיר בשיניו אינו בא לידי חימוץ בכיוצא בזה ע"כ ויש מחמירין בזה וגם שמענו בהרבה מקומות לברור חטים בפסח מאכי' עכבר. אפוי' שבשלו בחלוט שחלטו ברותחין אין באין לידי חימוץ ועכשיו הכל אוסרין החליטה כמו הלתיתה שאין אנו יודעין איך הן.
קמח שנפל לתוכו דלף טורד ועושה טיף טיף אינו בא לידי חימוץ ועכשיו מפרש הרמב"ן כי מתוך שהוא טורדו אינו מניח מה שאינו שרוי לשאוב כלל מפני טרדת הטיף טיף אבל מה ששרוי ודאי מחמיץ ויש מתירין אפי' מה ששרוי במים שהואיל ועביד טיף טיף הוי כעוסק בבצק ואע"פ דבבצק לא שרינן אפי' עוסקות בה אלא בסדר זה שאמרנו הכא גבי טיף טיף שהמים מצננין כל שעה את הבצק ואינו בא לידי חימוץ ומיהו בעל הלכות והר"מ סוברים שאם אדם עוסק בבצק אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ ובלבד שלא תהא העיסה יותר מכשיעור וכן אומרים האחרונים ודעתם שתוך שיעור מהלך מיל אפי' בלא עסק אינו באה לידי חימוץ.
ונהגו רבים להחמיר ושלא ליתן מלח בעיסה שלשין בפסח לפי שהמלח מחמם הבצק ואע"פ שהיו נותנין מלח במנחות אע"פ שהיו באות מצה כהנים זריזין הם.
<h2>דף מ.</h2>
בצקות שלשן גוי וישראל עומד ע"ג וראה הישראל שהגוי עושה מעשיו בהכשר מותר לאכול מהם בפסח ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה שמצה משומרת צריך לעשותה ע"י הישראל.
<h2>דף מ:</h2>
חטים הבאים בספינה בודקין אותן אם לחין או שנשתנו מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות בידוע שהגיעו עליהם מים ואסורין לאכול מהן בפסח מפני שהחמיצו ואם קשות הן ולא נשתנו מראיתן אין חוששין לספק דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן. חטים שנאסרו מחמת חמוץ אפי' נתבקעו שניכר האיסור אסור למוכרן לגוי גזירה שמא יטחן אותם וימכרם לישראל והישראל לא יכירם ויבא לאכלם אבל מותר למכור אותם קב קב לגוי או לישראל אע"פ שאין החימוץ ניכר בהם וא"צ להודיעו כל שיכול לאכלם קודם הפסח אבל טוב הוא להודיעו כדי שיהא נזהר שיכלה מרשותו קודם הפסח [ע"א] חטים או שעורים שנפלו עליהם מים אם לא נתבקעו ממש מותרות לדעת קצת מהמפרשים וי"א שאם הם לחים כ"כ שאלו מניחן עפ"י הביב יתבקעו אסורות וכן פסק הגאון ר"י ויש אוסר החטה אפי' לא נתבקעו עפ"י הביב מפני הסדק שבה וכן פסק הרא"ה אבל הר"ם ורבים מסכימים שדינה כדין השעורה ויש מחמירין לומר דלא בעי' שיהא לחים כ"כ שיתבקעו כשמניחן עפ"י הביב אלא בלתיתא שמועטת אבל במקום שהיה שרוי שריה מרובה אפי' לא נתבקעו אסורות ופי' הביב הוא מקום ששופכין שם שופכין י"א שהוא מלשון כוביא שקורין לינא בלעז ויש גורס עפ"י הביב ואין יכולת לעמוד מפני ריח היין. אין לותתין השעורים והחיטים בפסח ואם לתת אפי' לא נתבקעו ממש אלא שאם מניחן עפ"י הביב יתבקעו מאליהן אסורות בד"א לאכול אותם בעינן ממש אבל אם נמצאו בתבשיל ולא נתבקעו ממש התבשיל מותר כך הוא הדין לדעת הגאון ר"י. ואזלינן גבי תבשיל לקולא משום דמשהו לא הוי מדאורייתא והדבר ספק אי בעינן נתבקעו ממש והילכך אזלינן לקולא. ערימות שנפלו עליהם גשמים תולין בה להקל שמא לא נכנסו המים אלא בשבולים ואפי' את"ל נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ שלא כל שבאו המים מחמיצים ולתיתה מעיד ע"ז שלותתין אפי' חטים ואין אומרים כיון שבאו במים החמיצו והו"ל ס"ס ולקולא ועוד שאלו מניחן חטים אלו עפ"י הביב לא יתבקעו וע"ז כתב רשב"א איני רואה בה שום ספק ומותר.
<h2>דף מב.</h2>
מי תשמישו של נחתום ישפכו במקום מדרון ולא במקום האשבורן וצריכה האשה לנקות הבצק מבין אצבעותיה ומתחת צפורניה.
סדר הלישה כך הוא צריכה האשה ליזהר שלא תלוש בחמה ולא בחמין ולא בחמי טבריא ולא במים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו פי' שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה ולא תניח הפת ותתעסק בדבר אחר עד שתגמור הפת ויש מחמירים ואומרים שלא תגביה ידה מן הפת עד שתדבק בתנור וצריכה שני כלים א' שמקטפת בו וא' שמצננת בו ידיה כשמתחממות ע"י הקיטוף ולדעת הר"מ אינה צריכה לצנן אא"כ היא מסקת התנור שבהסק התנור מתחממות ידיה. כשם שאסור ללוש בחמה כך ביום המעונן אסור ללוש או לשהות העיסה תחת הרקיע אפי' במקום שאלו שלטה חמה לא היתה חמה שולטת שם מפני שיום מעונן כולו שמש וביומא [כ"ח ע"ב] איתא להא מילתא ובכל אלו שאמרנו ללוש שאסרוה אם עברה ולשה הפת הא אסורה באכילה ואפי' לאחרים ויש אוסר אפי' לשה בשוגג ולפי' הרש"י אומר דמשום קנס הוא שאסרו הפת משום דעבר איסור דרבנן ואפי' שוגג קונסין אותו. איכא לעיוני אי שרי לאחריני ומספקא מילתא ולא מורי' בה היתר ולא איסור כ"כ הר' משולם אך בעל העיטור כתב דלא אסרו אלא למצה משומרת וכן דעת הריא"ג והלכות והר"מ אוסרין משום איסור חמץ וכן עיקר ולזה הסכימו כל האחרונים ודעת הר"מ שאם עברה ולשה בחמה הפת מותרת וכן נראה דעת רש"י שפי' עברה ולשה בחמין רב אשי אסר. מים שלנו שנתערבו במים שלא לנו ר"י מתיר אחר שנתבטלו ברוב קודם הלישה.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש אם כיוצא בו חמוץ ה"ז אסור אין כיוצא בו אם נשתהה כדי הילוך מיל אסור ולא סמכינן בהאי שיעורא במיל אלא היכא דליכא כיוצא בו שאין כל הבצקות והמקומות והזמנים שוין.
קמח שנפל לתוכו דלף טורד ועושה טיף טיף אינו בא לידי חימוץ ועכשיו מפרש הרמב"ן כי מתוך שהוא טורדו אינו מניח מה שאינו שרוי לשאוב כלל מפני טרדת הטיף טיף אבל מה ששרוי ודאי מחמיץ ויש מתירין אפי' מה ששרוי במים שהואיל ועביד טיף טיף הוי כעוסק בבצק ואע"פ דבבצק לא שרינן אפי' עוסקות בה אלא בסדר זה שאמרנו הכא גבי טיף טיף שהמים מצננין כל שעה את הבצק ואינו בא לידי חימוץ ומיהו בעל הלכות והר"מ סוברים שאם אדם עוסק בבצק אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ ובלבד שלא תהא העיסה יותר מכשיעור וכן אומרים האחרונים ודעתם שתוך שיעור מהלך מיל אפי' בלא עסק אינו באה לידי חימוץ.
<h2>דף מח:</h2>
שיעור העיסה שעושה אשה א' בפסח היינו שיעור חמשת רבעים קמח ועוד שהם מ"ג ביצים וחומש ביצה כמנין חלה ואין מוסיפין על זה ושיעורו שמחזיק כלי שיש בו שש אצבעות ברום שש ושמעתי ששיעור אצבע בינוני עוביו חוט בהכנסת ט"ו מחט וענין מחט בהכנסת ביצי כנים ונהגו ללוש פחות משיעור ואע"פ שפוטר העיסה מחלה היו עושין כר"א דאמר סל מצרפן לחלה. אין עושין שיעור מ"ג ביצים מים שהרי חכמים הזכירו [קמח] ולא מים ואשה שעברה ולשה יותר משיעור לא נאסר הפת: שלש נשים עוסקות בבצק בב"א בג' בצקות בעריבה א' זאת אופה בתנור א' זו אח"ז וזו אח"ז ואין כאן חימוץ אע"פ שכל א' לשה בעצמה כיצד א' לשה וכשמגעת לערוך ולקטף השניה לשה במקומה וכשמגעת שניה לקטף עמדה הראשונה לאפות וישבה הג' ללוש ואחר אפיית הפת ראשונה חוזרת עוד ללוש ושניה השלימה הקיטוף ומתחלת לאפות ושלישית השלימה הלישה ומתחלת הקיטוף ושוהה בקיטוף עד שתגמור אפיית פת השניה ונמצא ששלשתן עוסקות בבצק בב"א ראשונה אופה שניה מקטפת וג' לשה ולמדנו עתה שאחרונה יכולה להמתין בעסק הבצק כדי שיעור שתי אפיות וכל זמן שעוסקות בבצק בלא שהייה אלא כסדר הזה אינו בא לידי חימוץ ועכשיו נהגו להרחיק מכל אלה שאין כל העצים והנשים והתנורים שוין.
וחלת חו"ל שהיא מדרבנן קורא לה שם ואפי' לכתחילה ואכיל לה כהן קטן שאין [חלת] חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהיה נדה. כתב הרא"ה עוד אחרת יש ולא רצו רבותינו לגלותה והיא שחלת ח"ל מבטל לה ברוב ואוכלה והטעם משום שאין איסור שוה בכל מקום אלא במקומות הסמוכין לארץ וע"כ הקלו בו אף במקומות שנוהגת בהן.
כיצד מפרישין חלה ביו"ט של פסח לא תקרא לו שם עד שתאפה ובמוצאי יו"ט שורפין אותה והיינו דאמר רבי חנינא אפי' בענין שאין נושכות זו את זו מצרפן לחלה וצריך להיות לסל או לכלי בית קיבול שתהיינה כל המצות תוך מחיצות הכלי משום שספק הוא אם אויר כלי הוי ככלי ואם עוברות למעלה מן המחיצות יפרוש עליהן סדין או מפה ויכסה אותן דאין לך כלי גדול מזה.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בע"פ עד חצות אין עושין ובכל מקום אסור מחצות ולמעלה ואפילו לגמור מלאכה שהיא לצורך המועד.
ההולך ממקום למקום נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואפי' אין דעתו לחזור ונותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפי' (אין) דעתו לחזור ובמנהג שאינו מגדר שגדרו על עצמם אלא הוא דבר שנחלקו בו חכמי ישראל אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כשאין דעתו לחזור בדברי' המותרים טעו ונהגו בהם איסור אין נותנין על הבא חומרי מקום שהלך לשם אלא עושה בצנעא בביתו אבל לא בפניהם וכבר הארכנו בח"ג בדיני תורת המנהגות וגם בנ"ד מדרך ראשון של שער הטרפות דברנו בדינים אחרים שיש במנהגות.
<h2>דף נה.</h2>
מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בע"פ עד חצות אין עושין ובכל מקום אסור מחצות ולמעלה ואפילו לגמור מלאכה שהיא לצורך המועד.
החייטים והספרים והכובסין מתחילין לעשות מלאכה אפי' במקום שנהגו שלא לעשות ודוקא מהנץ החמה ועד חצות אבל מחצות ולמעלה אסור ושאר אומניות אפי' לצורך המועד אסור להתחיל אפי' במקום שנהגו לעשות אבל אם התחילו קודם י"ד גומרים קודם חצות במקום שנהגו ודוקא מלאכה שהיא לצורך המועד [אבל שלא לצורך המועד] אפי' קודם חצות אסור לגמור אפי' במקום שנהגו.
<h2>דף נה:</h2>
מושיבין שובכים לתרנגולים בי"ד ומוליכין כלים לבית האומן לתקנו לו לאחר המועד ואע"פ שאינם לצורך המועד אבל בחש"מ אם אינם לצורך המועד אפי' להוציא מבית האומן אסורין אא"כ חושש שמא יגנבו שבזה מותר לטלטלם ולהניחם בחצר המשתמרת.
<h2>דף סד.</h2>
יש מקומות שנהגו למנוע לומר צדקתך בי"ד בניסן שחל להיות בשבת לפי שבשעה שבהמ"ק קיים משעה שהיו מתחילין לשחוט הפסח מתחילין לומר הלל לפי' הרי הוא כר"ח וחש"מ.
<h2>דף צט:</h2>
ביום י"ד סמוך למנחה גדולה כחצי שעה לא יאכל אדם שום דבר המשביעו כדי שיאכל מצה לערב לתיאבון וא"ת והלא המצה שהיא זכר לפסח באחרונה היא נאכלת על השבע י"ל דהיכא דלא הפסיק אכילתו אוכל והולך עד שיתמלא בטנו. האוכל מצה בע"פ ואפי' קודם חצות הרי הוא כבא על ארוסתו בבית חמיו ויש מחמירים שלא לאכלה מתחילת הלילה כיון שנתחייב לבדוק החמץ והר"ז כתב שאין איסור אכילה אלא משעה שנאסר החמץ באכילה דאז נקראת המצה ארוסה והכל מחמירין שלא לאכול מצה בכל היום וגם מהירוש' נראה שכל יום י"ד בכלל האיסור ור"ת היה רגיל לאכול מצה שנילושה בבצים בי"ד שחל להיות בשבת בסעודה שלישית.
